השעה 19:00 בערב. דיברתם כבר 3 פעמים
בטלפון, נפגשתם פעם אחת ונראה שיש לכם סוג של קליק. עוד מעט אתה צריך להתקלח,
להתלבש יפה, לרסס את עצמך באפטר שייב ו – "to put on a happy face". יוצאים לעוד דייט. כבר המון פעמים עשית את זה, והאמת היא
שכבר די נמאס לך לשבת בעוד באר אפל עם כוס יין ביד, ולספר איזה מוזיקה אתה אוהב ואיזה ספרים אתה קורא. בעיקר
נמאס לך לשמוע שגם היא אוהבת את רדיו הד, ואיזה צירוף מקרים זה ששניכם עושים יוגה
כבר 3 שנים. בא לך לעשות מעשה קיצוני. בעצם לא קיצוני – שונה.
נראה שפעם היה יותר פשוט לעשות מחוות
רומנטיות מבלי להיחשד ברמה גבוהה של OCD. פעם היה אפשר
לחכות לבחורה שאתה אוהב בתחנת הרכבת עד שתפתיע ותופיע שם שוב, או לנסות להתקשר
אליה עשרות פעמים עד שבפעם ה-43 תגיד לך סוף סוף "כן". פעם היה אפשר לקחת
אוטו, לאסוף בחורה אחרי דייט אחד או שניים ולנסוע לטיול בצפון. ואם נהייה מאוחר אז
אולי גם לבדוק את הצימרים בצפון הארץ. היום זה כבר יותר
מסובך. כל מחווה קצת יותר גדולה מקפה על שדרות רוטשילד נחשבת לתוצר של אובססיה,
והבחורה מיד מגבשת חוות
דעת
שלפיה מחר תעביר אותה לגור בקריית אונו, וביחד תגדלו חמישה ילדים וכלבלב קטן.
כנראה שאפשר להתפשר על דרך האמצע ולשבת
עם שני בקבוקי בירה בפארק. למחוות הגדולות יש זמן משלהן...